"אני עייפה, כל הזמן"
ישבתי מול הפסיכולוגית שלי, חסרת אונים.
לא הבנתי למה אני עייפה כל הזמן.
אני ישנה, אני אוכלת, אני עובדת במה שאני אוהבת (אז זה היה ריקוד ופילאטיס)
למה כל יציאה מחוץ לבית כרוכה בכל כך הרבה עבורי
אני מרגישה שאני צריכה להתכונן וכשאני חוזרת הביתה, למקום הבטוח שלי, אני מרגישה כאילו הייתי עכשיו בעשר שעות של עבודה פיזית בשמש הקודחת.
היא הסתכלה עליי, כבר מכירה אותי אחרי תקופה לא קצרה שאני מגיעה אליה לטיפול
"כשאת לא את, זה מעייף"
"אין לי זמן" ו "לא בא לי להשתעבד לזה" הם רק חלק מהמשפטים שאני שומעת מעצמאיות על הרשתות החברתיות.
הן מרגישות חובה להיות שם, אבל לא רצון
זה תמיד מעייף להן, מעיק עליהן, והן היו שמחות לוותר על זה.
ולמה בעצם?
להעלות פוסט זה עניין טכני של כמה דקות במקרה הגרוע
והוא נשאר שם לעבוד הרבה אחרי
כנ"ל לגבי כל פיסת תוכן אחרת, הזמן שלוקח לנו להעלות אותה לא עולה על הזמן שבו היא ממשיכה לעבוד עבורנו
win win לא?
לא
כי הבעיה מתחילה כשאנחנו מתחילות לחשוב.
לחשוב על רגע אבל זה לא כתוב מספיק ברור
ורגע, אני חייבת שיהיה לי עוד 3 פוסטים לפחות להמשך השבוע
ורגע, בואי נחייך ונהיה הפי הפי כי זה סרטון וזה אפילו לא בצורה מודעת,
סוג של אוטומט.
כאן מתחילה העייפות והשחיקה
כי מה הקשר בין לחייך כמו איזה מתוקונת למצלמה, שניה אחרי שעוד לקוחה ביטלה לך
ומה הקשר להיות בכזה היי כששניה לפני קיבלת טלפון בוכה מהילדה שלך שדיכא לך ת'חיים?
ולמי בכלל מתחשק להעלות פוסט כשהמצב בחוץ הוא כזה מעפן?!
לעטות פרצוף רגיל/שמח כשלא בא לך זה מעייף
וזה הפלונטר של הרבה עצמאיות עם הרשתות
הדרישה המדומיינת להיות משהו שאת לא, באותו הרגע.
ואז הדיסוננס הזה גדל, בין "את חייבת לשווק את העסק שלך ברשתות!"
לבין המוח שלך שישר אומר לך "מצלמים אותך! תיראי שמחה!"
אין לי פיתרון לתת לך (כאילו יש לי, אבל הוא מורכב עבור מייל אחד)
אני כן רוצה שתחשבי על האפשרות המטורפת
המוגזמת
המופרכת!!!
של פשוט להיות מי שאת, באותו הרגע.
תנסי?
רעות:)
